מקור היצרים - בקדושה

בנקודה זו ראוי להרחיב מעט. מהו מקורה של אותה משיכה מינית, מה מקורו של דחף החיים הזה? אין כוונת השאלה, כיצד מתרחש תהליך זה מהבחינה האנטומית, אלא, מהי הסיבה האמונית לכך שהאדם נברא בצורה כזו שבקרבו הוטבעה משיכה עצמית לצורך זיווגו. על מנת להשיב לשאלה זו, יש לצלול אל עבר אחד מסודות הבריאה. זהו "סוד הנסירה".
על פי הגמרא במסכת ברכות (דף סא') אדם הראשון נברא כיצור מורכב מצד זכרי וצד נקבי מחוברים. "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם" "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפיך". וודאי שדברים אלו עמוקים מאוד ואין להבינם כפשוטם. אולם הכיוון הכללי הוא כי משמעותה של יצירה אלוקית ראשונית היא כקביעת אידיאל, הגדרת המטרה שאליה יש לשאוף. כלומר, יצירת ישות אחת, המורכבת מצד זכרי (משפיע), וצד נקבי (מקבל) . אדם אם כן, לא "בחר" בחווה לבת זוגו, אלא היא נוצרה כחלק ממנו, אחר כך ה' הפריד את הצד ('הצלע') הזו מהאדם, והיא הפכה לישות עצמאית ('עזר כנגדו') לאחר מכן, ה' הפגיש אותם זה עם זו וברך אותם.
המעשה האלוקי הזה מעלה את השאלה הפשוטה הבאה: אם ה' רצה שהם יהיו בסופו של דבר מחוברים - אז מפני מה הפרידם? ואם רצה שיהיו נפרדים, מפני מה בראם מלכתחילה מחוברים?
התשובה לשאלה זו, תפתח לנו פתח להבנת סוד ברית הנישואין. היצירה הבראשיתית הכופה את ההתאחדות, נועדה על מנת לאפשר את היתכנותו של החיבור הזה מלכתחילה. שהרי, לולי שהיו הזכר והנקבה במהותם 'אחד' – כיצד יכלו שתי מהויות שונות כל כך זו מזו לבוא בברית נישואין ולחיות חיים מאוזנים ומשותפים. ועל כן, ה' יוצר אותם מלכתחילה מחוברים ובכך, סולל למעשה את הדרך להתחברות עתידית עצמית שלהם מתוך בחירה חופשית ורצון עצמי וזאת ע"י החלטתם להתחבר בחזרה מרצונם החופשי ולחיות במשותף. יתירה מזו, דווקא הפירוד הפיזי הוא המעיד על החיבור הנפשי העמוק, שהרי במצב שנוצר לאחר הנסירה, כל אחד מהם יכול היה לקחת את רגליו ולפנות לדרכו, ומשלא עשה כן, הראה את קישורו העמוק כלפי השלמתו ע"י הצלע הנגדית לו. "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
פעולת החיבור הפיזי בין האיש לאישה מכונה בתורה "ידיעה" "והאדם ידע את חווה אשתו". "ידיעה", היא הדרגה הגבוהה ביותר של חיבור, דווקא בפעולת הזיווג נמצאת הקדושה העליונה, מפני שבה לא רק נשמתם הרוחנית מתאחדת, אלא גם גופם הגשמי! דווקא האדם הוא המחבר בין רוח וגשם ובין שמים לארץ וזאת מפני שהוא עצמו מכיל את שתי המהויות הללו בעצמו.
המעשה היוצר את חלות האיחוד המחודש שבין האיש והאישה, מכונה: קידושין. יש כאן קדושה! וכך אנו מברכים תחת החופה: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו ע"י חופה וקידושין... ברוך אתה.. מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין".
"הרי את מקודשת לי" אומר החתן, וזאת מלשון 'הקדש' - מיוחדת לי ומיועדת לי כהקדש (תוספות תחילת מסכת קידושין) זהו מקורם של כוחות החיים, לא יצריות יש כאן, לא תאווה, כי אם קדושה ועשיית רצון ה' וממילא התחברות אליו ולכן, "איש ואישה, זכו - שכינה בניהם" (מסכת סוטה דף יז.) וכאשר הם מתאחדים, אזי ה' בעצמו נעשה שותף איתם בהופעת חיים חדשים בעולם.